זה זמן רב שאני פוגשת אנשים מכל הסוגים שבאים ושופכים את ליבם, מצוקותיהם. שברונם. ויש ביניהם נשמות יקרות. נשמות שאני קוראת להם בחינה של "דוד המלך" נשמות שמרגישות לבד בעולם. שלא זכו לאם מחבקת ויד מלטפת. שחוו נטישה ועזובה. שמרגישות מחוץ למשחק, לא שייכות. ויש כאלה שבמהלך החיים חוו את תחושת האבדון והלבד הכל כך מכאיב. נטושות ועזובות ע'י משפחתם חבריהם, בני זוגם. לאלו ודווקא לאלו עונה דוד המלך במזמור הפילאי "כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני" ישנה נקודה פנימית עמוקה מאוד בנפש. שבה התחושה של הלבד מורגשת עד כדי כאב ופחד. תחושה שגורמת לך רק לרצות לברוח ולדחות אותה. אבל... אבל בדיוק הפוך ! כאן ועכשיו זה בדיוק הזמן לאפשר לעצמינו לגעת בה. זה זמן אלול. להסכים לפגוש את הנקודה שבה אני חשה כל כך קטנה מול חלל גדול ללא אחיזה ללא קרקע. ולא להמשיך עם הנטייה האוטומטית שלנו לברוח, להתחמק לדחוק. בדיוק הפוך! לגעת בכאב, לנשום את הפחד לשהות בזה. "כי אשב בחושך ה' אור לי" לא לברוח לא להאבק בחושך הפנימי.. לאפשר לו להיות. לנשום לשהות. ואז ורק אז ה' אור לי. לקבל את ההבנה החדשה שזה לא שאני קטנה ואבודה בחלל גדול. אלא שהחלל בעצמו הוא המעטפת. והלבד שאני חשה זה בעצם ההכוונה שלו שארגיש לבודה בתוכו, מחובקת על ידו. אהובה ומוגנת. ממש לעצום את העיניים ולאפשר לאהבה הנדירה הזאת הממלאה כל עלמין לחדור לליבי הקטן הכמה והמתגעגע. זו הנקודה שבה יש מקום רק לו ולי אי של אהבה ושקט ששייכים רק לי ולו "אני לדודי ודודי לי" זה בדיוק הזמן זה אלול.
